הדרך שלי אל הליווי
לפני עשרים וחמש שנה התחיל אצלנו מסע שלא בחרנו בו. משוש, בתי התינוקת, עברה דיאליזה וניתוחים. היו בו תקווה ומאבק, ובסופו – פרידה. אחרי כשלושה חודשים היא נפטרה.
באותם ימים חיפשתי מישהו שפשוט יראה אותי. לא מישהו שיבטיח לי שהכל יסתדר, אלא מישהו שיסכים לשבת איתי בתוך הכאב.
ביום האחרון שלה לא הניחו לי להיכנס אליה, ולא נתנו לי לבחור איך להיפרד ממנה. כשהגעתי, בתוך החושך הגדול ההוא, נפרדתי ממנה בלחישה ושחררתי אותה.
מתוך השבר הזה צמחה אצלי נתינה: קודם בתרומת כליה, ואחר כך בדרך של ליווי רוחני – להביא לאחרים תקווה ומשמעות.
היום, אחרי שנים שאני מלווה, אני יודעת מה היה חסר לי אז – ויודעת שאפשר לקבל את זה.